כשכל בוקר אני יוצא לעבודה, אני לא לבד באוטו הקטן שלי:
- לידי יושב פקיד מס הכנסה ואוכל כריך – בסוף היום הוא יקח 50 אחוז מהכנסתי ויפרוש מרוצה לאשתו.
- לידו יושב פקיד הביטוח הלאומי – הוא כוסס ציפורניו וממתין לרגע בו אוציא מכיסי 15.5 אחוז מהכנסתי ואשלשל לידיו. ואז יזמזם לו שיר ויפרוש לביתו.
- במושב מאחור יושבים שניים – אחד תורתו אומנותו, השני אבטלתו מומחיותו. לשניהם אשלם קצבה נאה בסוף היום בדרך הביתה. והם אפילו לא יודה לי.
- ביניהם יושב צפוף ומכווץ אחמד – יש לו 9 ילדים והוא רוצה את שלו כמו כולם.
- לאוטו שלי נצמדת רנו לבנה, בפנים יושב עובד מגזר ציבורי – עם פרישתו אתן לו פנסיה תקציבית עד מאה ועשרים. למה לא?
- וכרגע עקף אותי ג'יפ נוצץ – אותו קניתי מכספי לנגיד בנק ישראל לימי קור ושלג. למה מה, לא מגיע לו?
בסוף היום כשאני חוזר הביתה הילדים רוצים סרט, המבורגר, נעליים או חולצה. אבא שלהם עובד, מרוויח יפה, לא מובטל, לא מרובה ילדים, לא זקן ולא חולה. גאה ומאושר אני מספר להם על כל אלה שנסעו איתי ולידי הבוקר. ילדי היקרים זזים הצידה כי הם יודעים שכסף ממני הם לא יראו…
