המנכ"ל המזדקן של התאגיד הגדול והעשיר ביותר בעולם החליט לערוך כנס ענק למנהלים מרחבי העולם הרוצים לרשת אותו בתפקידו לניהול החברה הגדולה והמצליחה ביותר מאז המהפכה התעשייתית.
לכנס הוזמנו 10,000 מועמדים מכל רחבי העולם, כאשר אחד מהמועמדים היה יהודי טוניסאי המתגורר בפריז.
המנכ"ל הודה לכל משתתפי הכנס, וכיוון שלא ציפה לכמות כה גדולה של מועמדים הוא ביקש מכל אלו שאין להם ניסיון בניהול תאגיד המעסיק לפחות אלף עובדים, שיקומו ויעזבו. 5,000 אנשים קמו ועזבו את האולם.
היהודי הקטן חשב לעצמו, "אין לי ניסיון ניהולי של תאגיד שמעסיק אלף איש, אבל מה כבר יכול לקרות? אם אשאר, אין לי מה להפסיד."
המנכ"ל ביקש מ-5,000 המועמדים שנשארו כי כל מי שאין לו ידע בהפעלת מערכות מחשב מסובכות וידע פיננסי מתקדם לניתוח דוחות כספיים, שיקום ויעזוב. 3,000 אנשים נוספים קמו ועזבו את האולם.
היהודי הצרפתי חשב לעצמו, "אמנם אין לי ידע בהפעלת מערכות מחשב, וגם לא ידע בניתוח דוחות כספיים, אבל מה אני כבר יכול לקרות? אני אשאר, הרי אין לי מה להפסיד."
המנכ"ל הקשיש ראה שעדיין יש יותר מדי אנשים וביקש מ-2,000 המועמדים שנותרו כי מי שלא סיים את האוניברסיטה בהצטיינות יעזוב את האולם. 1,500 אנשים נוספים קמו ועזבו את האולם.
היהודי שלנו אמר לעצמו, "עזבתי את בית-הספר בגיל 15 אבל לעזאזל אין לי מה להפסיד אם אני אשאר פה עוד קצת."
הקשיש חשב לעצמו, נותרו 500 מועמדים בעלי כישורים מאוד מכובדים אבל עדיין צריך לצמצם אותם. אז הוא אמר שכל מי שאינו דובר את השפה הסרבית-קרואטית מתבקש לעזוב. 498 מועמדים עזבו את האולם.
היהודי שוב חשב לעצמו, "אני לא דובר סרבית-קרואטית, אבל עכשיו כבר באמת אין לי מה להפסיד – אני נשאר."
בסוף סידרת השאלות הוא מצא את עצמו באולם הגדול עם עוד מועמד אחד שנשאר אחרי שכולם עזבו.
המנכ"ל הצטרף אליהם ואמר, "טוב, כנראה שאתם המועמדים היחידים המדברים סרבית–קרואטית, לכן אני מבקש לשמוע שיחה קצרה שתנהלו ביניכם בשפה זו."
בקור רוח פנה היהודי הצרפתי לעבר המועמד השני ואמר לו, "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
המועמד השני השיב לו, "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה…"
