יום 52 – השובים שלי ממשיכים להציק לי עם כל מני אביזרים קטנים. הם אוכלים אוכל רטוב ורענן, בעוד אני צריך לאכול מעין קורנפלקס יבשושי. הדבר היחידי שמחזיק אותי הוא התקווה שאמלט יום אחד, והאושר הרגעי מהריסת רהיט כזה או אחר. מחר אולי אוכל עציץ נוסף.
יום 61 – הנסיונות שלי לרצוח את שוביי, בעודי הולך סביב הרגליים שלהם, כמעט והצליחו. אני חייב לזכור לעשות את זה יותר במעלה המדרגות. במסגרת נסיונותי להגעיל אותם עד מוות, הקאתי על הכיסא שלהם. חייב לנסות את זה גם על המיטה.
יום 65 – תפסתי עכבר והבאתי להם את ראשו הערוף, על מנת שיראו למה אני מסוגל ויתחילו לפחד. הם צקצקו בלשונם ואמרו שאני חתול טוב. התוכניות לא עובדות כמו שצריך.
יום 68 – סוף סוף הבנתי עד כמה הם אכזריים. ללא שום סיבה, נבחרתי לעינוי המים. לא רק זה, הם גם זרקו עלי חומר כימי מסוכן בשם "שמפו". אני לא מבין איזה מוח חולני יכל להמציא כזה דבר.
יום 71 – נערכה סוג של התגודדות אצלם. במהלך האירוע הושמתי בבידוד. למרות זאת יכלתי לשמוע את קולותיהם הרמים ואת שקשוק הזכוכית לה הם קוראים "בירה". מעבר לזאת, שמעתי שהבידוד שלי הוא בגלל כוח נסתר שיש לי, שנקרא "אלרגיה". חייב ללמוד מה זה ולנצל את זה לטובתי.
יום 74 – אני חושב שהבעלים החדשים שלי יותר משוגעים מהקודמים. הכלב שלהם כל הזמן משתחרר ומשום מה שמח לחזור. הוא כנראה מפגר. הציפור, לעומת זאת, כנראה משכילה, כי היא מדברת איתם כל היום. אני די בטוח שהיא מדווחת להם על כל דבר שאני עושה. אני אחכה. יש לי זמן.
