שלום יקירי. הגעגועים אוכלים אותי. אני שוב רוצה להרגיש עד כמה אתה
אוהב אותי. רק מעצם המחשבה עליך כבר הלב שלי
דופק חזק. אני זוכרת טוב את הערב בו לחצת לי את
היד ואמרת ברוך בואך למושב, אל תפחדי, זה לא אי
השדים. זה היה נפלא כי כבר בשבוע הראשון פתחת לי את
המדליון שהיה תלוי על צווארי, שמת את תמונתך ואז עמדת על
הרגלים ובלחיים סמוקות ובביישנות טבעית כל כך הוצאת את
הטבעת שירשת מסבתך, השחלת אותה על אצבעי ואמרת שאני
שלך ואפילו שמת קרם כדי להקל על ההשחלה. היית
נהדר, כמה שאני מתגעגעת אליך, אל המושב ואל האוכל שהוא
מזין נפלא. אתה זוכר את הלילות איך ליקקנו
גלידה בקיוסק על יד הכביש ורקדנו במועדון צמוד צמוד
זה לזו. אמא שלי הייתה מתעלפת לו ראתה איך נישקתי לך
וחיבקתי אותך. אחר כך פגשתי את האח שלך. מההתחלה חיבבתי את אחיך,
את הקטן, שהיה בעצם גדול למדי, וליטפתי את
ראשו. אתה זוכר איך האכלנו את התרנגולות ואספנו את
הביצים. אכן, אלו היו ימים יפים, ועד היום חסרים.
ואם יהיה לך משעמם פעם, קרא את המכתב בשנית, אלא שהפעם, שורה כן, שורה לא…
